תרחיש:

קבעתי פגישת הכרות פרונטלית עם לקוח פוטנציאלי. משיחת הטלפון המקדימה מדובר על עסקה ענק שאם אסגור אותה – היא תגרום לתזרים המזומנים של העסק , ולרואה החשבון שלי – לחייך במיוחד.

הגעתי מוכנה לפגישה: חקרתי והתרשמתי קצת על הלקוח, על  טיב העסק, יש לי מעט רקע בנושא שבו הוא עובד, ואפילו העברתי בראש כל מיני סימולציות בנוגע לפגישה.

לאחר לפגישה לא איחרתי, חניה בתל אביב תוך שניות מצאתי, אני מגיעה עם טקס בישבן – אני יודעת שאני הכי טובה בתחומי – האנרגיות בשיא , ואני רק מחכה לפגוש את הלקוח, ולגרום לו להבין שאני האדם הנכון בזמן הנכון לתת לו את המושכות בכל הנוגע לעיצוב העסקי שלו.

אה… שכחתי להוסיף עוד פרט קטן:

הסיבה שלא איחרתי? היא בגלל שיצאתי כמו שאני מהבית. ככה, כמו שאני.

חולצת סיום מסלול גזורה מהצבא שלפעמים אני ישנה אתה כפיג'מה, מכנסי טרנינג של בית, אבו עגלה על הראש, וקרוקס – כי ממילא חם ממש היום…